עגלה עם שושה

ישבתי כרגע בביית של הדודה. הכל נראה אותו דבר, כאילו שלפני כמה דקות היא ישבה לה ופתחה את קופסת העוגיות שתמיד היו מוכנות, כשאני בא לבקר. עוד לא ביקרתי את הקבר, אוליי אני מחכה שמישהו יגיד לי שזה הכל היה סיפור שמישהו עם חוש הומור מקברי המציא כדי שאני יבוא לביקור. אבל הנה באתי וכולם אומרים לי שלום ומוסיפים שמשתתפים בצערי. ואני אומר שאין בעיה, ששלומי טוב, שבגרמניה יש שפה ויש עבודה ולא קשה. אבל בעצם בא לי להגיד שאני מתגעגע, שנמאס לי לפספס את הדברים החשובים, לשמוע בטלפון על השינויים והחוויות שקובעות את מהלך החיים. שנמאס לי לרדוף ולברוח ושבא לי להתיישב בנוחות ולהקשיב לכל מי שרוצה לספר או לשאול, או סתם לשבת ולשתוק. ועכשיו העגלה כבל בלי שושה והיא ממשיכה להסתובב, מחפשת סוסה חדשה בלי מושכות.